<h1>ספר "והזהיר" מיוחס למר חפץ אלוף — פר' צו</h1>
<h2>דף נו.</h2>
וחייבין ישראל לעסוק בתורה ובגמילות חסדים שנאמר ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' (ויקרא כ"ב) והזהיר הקב"ה שלא להשבע שבועת שקר ושלא להעיד עדות שקר וכל מי שיודע עדות לחבירו חייב לילך עמו ולהעיד לו עדותו ואם לא העיד נקרא חוטא שנאמר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה (שם ה') ואע"פ שהמקרא הזה אינו מדבר אלא כשהשביעו ולא העיד (אע"פ כשהכתוב) [אעפ"כ כתוב] המקום שבועה לענין קרבן שהשביעו ולא העיד חייב קרבן על שבועה אבל לענין אסור אע"פ שלא השביעו כשידע לו עדותו ואין מעיד לו (אע"פ בלא שבועה) עומד ונקרא חוטא שנאמר ונפש כי תחטא ואח"כ ושמעה קול אלה עד שלא ישמע קול אלה נקרא חוטא. אין אלה אלא שבועה וכה"א והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה (במדבר ה) אין לי אלא שבועה שיש עמה אלה. ומניין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה [ת"ל ושמעה אלה ושמעה קול לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה].
<h2>דף עב:</h2>
עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל והלכה כאביי ביע"ל קג"ם. ומהו יע"ל קג"ם אלו שש הלכות חלקו בהן אביי ורבא והלכה כאביי אבל בכל התורה הלכה כרבא. ומה הן שש הלכות. יאוש שלא מדעת [ב"מ כ"א ע"ב] אביי אמר לא הוי יאוש רבא אמר הוי יאוש. עד זומם כתבנוהו לעיל. לחי העומד מאליו [עירובין ט"ו ע"א] אביי אמר הוי לחי רבא אמר לא הוי לחי קדושין שלא נמסרו לביאה [קידושין נ"א ע"א] אביי אמר הוו קדושין רבא אמר לא הוו קדושין. גידול בר רעלאי [גיטין ל"ד ע"א] שלח גט לאשתו הלך השליח ומצאה יושבת לבדה אמר לה הא גיטך [א"ל] לך עכשיו בני חזר אליו ואמר לו כך וכך היה מעשה אמר ברוך הטוב והמטיב אביי אמר לא בטל הגט ורבא אמר בטל הגט. מומר לאכול נבלות לתיאבון ד"ה פסול לעדות [להכעיס אביו אמר פסול לעדות] ורבא אמר כשר לעדות והלכה כאביי בששתן.
